כבר אמר הלל, ואחריו רבי עקיבא כי מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא עיקר כל התורה כולה. האר"י
הקדוש מוסיף, שעיקר המצווה היא בין איש לאשתו. לפי זה 'שלום עושים עם אויבים' היא תפיסה
מבולבלת. ולהפך – ככל שהמעגל קרוב יותר הוא יותר חשוב ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת, ובת הזוג
קודמת לכל אחד. לפני ההורים, לפני האחים, לפני כולם. "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". אין קרבה יותר
עמוקה מזו, ולכן העיסוק בתחום זה הוא עיקר מה שהתורה דורשת מאיתנו.
לא דולק לי
לדוגמה: רבים מעריכים מאוד מישהו שמאוד מאוד אוהב את ה' יתברך, הם מביטים כיצד הוא בוער באש
של אהבת ה', ואולי מקנאים בו, אבל סבורים שאין להם מה לעשות בקשר לזה, באמת אשריו שהוא זכה,
ואבוי לי שאני לא.
השאלה היא האם יש צעדים שאני יכול לעשות כדי שאני אהיה לפיד בוער באהבת ה'? שאלה גדולה.
והתשובה פשוטה: כשהתורה מצווה "ואהבת את ה' אלוקיך", היא סוברת בפירוש שיש מה לעשות. אהבת
ה' איננה תהליך אוטומטי! מדוע טועים בזה? כי כאשר אנחנו חשים אהבה עזה פתאום – החוויה היא כל
כך חזקה וגדולה מאיתנו, היא לא באה ישירות מהחלטתנו, ולכן ניסיון החיים שלנו טועה בהבנת מצוות
האהבה, היראה והדבקות. כולם יודעים שאלו מצוות הכי חשובות, אך שוגים לסווג אותן בתחום של
האוטומט. אם אצלי לא דולקת אש האהבה, אז חבל.
עד כאן לגבי אהבת ה'. באהבה לבן או בת הזוג – המצב חריף לאין ערוך. למה? כי במקום שרגילים לבסס
קשר על פגישות ותחושת ביטחון בקשר, מחכים שיגיע 'קליק', ומגיע 'קליק' והוא לא מגיע בהזמנה
מדויקת, וגם נעלם בפתאומיות. זה מתאים למה שחושבים על אהבה, שהיא אוטומטית, באה והולכת ואין
לנו מה לעשות. אם ניקח זוג שעומד להתחתן מחר, הם מאוהבים עד קצות האצבעות, ונציע להם עסקה
פשוטה: אנחנו מבקשים חמש דקות שתשנאו אחד את השני. אתם מקבלים אחר כך מליון דולר. יצליחו?
אין שום סיכוי! זאת דוגמה לטעות הנפוצה שמתייחסת לאהבה כמערכת אוטומטית. הנה לזוג הזה אין
שליטה על הרגשות והתחושות שלו. אז אם אני נשוי שנה, או חודש, או יומיים, ופתאום זה עבר לי… אין
מה לעשות. אני יכול אולי להתנהג יפה, להיות בעל מידות טובות, אבל אני לא יכול להתאהב, זה לא
יעבוד. ככה נדמה לאנשים.
חייבים להדליק
אך כשם שאמרה התורה "ואהבת את ה' אלוקיך" היא גם אמרה "ואהבת לרעך כמוך", בשתי אהבות אלו
ההכרה כי מצב הקשר בזמן השידוכים ובציפייה ל'קליק', וכן מצב שלום הבית לאחר הנישואין – תלוי במידה לא מבוטלת בידינו! כן, אפשרי לעורר את האהבה! הזכרנו את עצת הבעל שם טוב "יתקע מחשבתו" וסוף האהבה לבוא. ועכשיו נדבר על כלים, איך עושים זאת?
בשביל מה ירדת למגרש?
ראיתי פעם ספר ששואל מדוע זוגות נפגשים לדייטים ולא יוצא מזה כלום? בעיניי זה נכון לפני החתונה
ונכון גם לאחריה. כדי לענות הוא מתאר שני שחקנים שרוצים לשחק טניס. יש מגרש ענק, יש שם
טריבונות, יש כיסא לשופט בין המדרגות, יש רשת באמצע הדשא, הכל מוכן. באים שני אנשים, יורדים
למגרש במדרגות, מגיעים לכיסא של השופט ומתיישבים. נשמעת שריקת פתיחה אבל אין אף אחד על
המגרש! הזמן עובר, יש שריקת סיום, והתוצאה היא אפס אפס… כך, הוא אומר, נראים דייטים! גם חיי
הנישואין לפעמים נראים כך, ימי ההולדת שלנו, ועוד הרבה דברים. אם אדם מגיע למפגש כשופט, בלבו
הוא אומר 'נראה מה יהיה', 'אם זה ימצא חן בעיניי אני אלך על זה, ואם לא אז לא', אפשר לבוא לפגישה או
ליום נישואין ולחשוב 'מעניין מה יהיה הפעם', או להחליט 'הפעם זה יהיה אחרת, ומה אני עושה בשביל
כך'.
המעטפה העלומה
יש רעיון מדהים שראיתי אותו בתחום אחר ותרגמתי לנושא שלנו, אדגים זאת מצד האישה למרות שכמובן
הדברים נכונים לכולם: נגיד שאת מגיעה הביתה ורואה בתיבת הדואר מכתבים. אחד מהם הוא מכתב
מכובד, מרשים ביותר, רחב וגדול ובמעטפה יוקרתית. את מוציאה את המכתבים וכמובן שולפת אותו
ראשון, הוא כתוב בשפה זרה, ויש בו סמל זהב מרשים ביותר. את פותחת את המעטפה וכתוב שם
באנגלית ובעברית את אותו הדבר: אנחנו, וועדת פרס נובל, החלטנו לפתוח השנה אפיק נוסף של הפרס,
והחלטנו לתת פרס על זוגיות טובה. ההחלטה היא לא לחפש סיפורים הרואיים ויוצאי דופן, אלא דברים
פשוטים וכנים מחיי היום יום, שמבטאים זוגיות עמוקה, מאירה וטובה. אנחנו שמחים לבשר לך שבעלך
זכה בפרס )וואוו, תחושה מרוממת ומבלבלת כאחת(. מטבע הדברים, בטקס חלוקת הפרס תהיי את זאת
שנושאת את הנאום המרכזי שמסביר למה הוא קיבל את הפרס. הואיל ועשרות מיליונים יצפו בטקס
בשידור ישיר – אנחנו מבקשים שתשלחי לנו מראש את נוסח הנאום שלך. אנחנו מבינים שאולי את לא
נואמת גדולה, אבל אנחנו מעריכים שתשמחי לכבד את המעמד הזה, שיספר למה בעלך זכה בפרס נובל
לזוגיות טובה. עד כאן.
הכתיבה מגלה בך פנינים!
ובכן, תנסו פעם לשבת ולכתוב נאום כזה. זה בדוק ומנוסה, וזה חייב לעבוד. תחילת הכתיבה לפעמים קשה. סיפר לי מישהו ששמע את התרגיל בשיעור, הם יצאו לנופש של ארבעה ימים, בלי טיולים ובלי נוף, רק לקחו עטים וישבו לכתוב,ארבעה ימים! "אלו היו ארבעת הימים המאושרים בחיינו!!“ הוא אמר לי, "על המכתב הראשון ישבנו כמעט יום שלם“.
יפה. השקעת, כתבת, שלחת. עוברים שבועיים, את מגיעה הביתה ושוב יש מעטפה, ושוב בכתב שוודי.
את שולפת את המעטפה, וכתוב שם כך: "אנחנו מעריכים את הנאום שכתבת, הוא נתן לנו תחושת ביטחון
שהבחירה בבעלך הייתה מדויקת 'בול'. הרושם שלנו כל כך חזק ולכן אנו מעזים לבקש ממך עוד בקשה,
שתישמע אולי מוזרה אבל מקווים שתכבדי אותה ותשקיעי: אנחנו מבקשים ממך לכתוב שוב את הנאום
והפעם באופן עמוק יותר, משובח יותר. העותק הראשון באמת מרשים, ודווקא בגלל שהתרשמנו כל כך
לטובה אנחנו חושבים שזה יהיה מאוד משמעותי לאנושות כולה)!!!( שתכתבי שוב, עמוק יותר".
יותר עמוק בבקשה
את יושבת מתוסכלת, זה לא פשוט, אבל מאותגרת מאוד. את מנסה לכתוב את זה שוב. אמרו לך לכתוב
ממקום יותר עמוק, ואת חושבת 'מה זה מקום יותר עמוק'. את משרבטת משהו, עוד קצת, פתאום משהו
מאיר לך, את מתרכזת. יש לנגד עינייך את הקודם, אז זה קצת יותר קל, אחרי יומיים של עבודה, את
אומרת וואו, מזל, באמת זה הרבה יותר טוב. את שולחת.
שבועיים עוברים ואת מקבלת עוד מעטפה. הם כותבים לך: האמת היא שהיה לנו וויכוח עז האם לבקש
ממך עוד מכתב, אבל כשקיבלנו את הנאום החדש כולם הודו שהיה טוב שביקשנו. ודווקא בגלל זה אנחנו
מעזים עוד פעם ומבקשים, מבטיחים שזו פעם אחרונה, אם אפשר שתצללי למקום הכי עמוק שבתוכך
ותכתבי למה בן הזוג שלך הוא האיש הכי מתאים לקבל את הפרס.
עשיתי תרגילים כאלה לקבוצות, ביקשתי מהם לכתוב עוד פעם ועוד פעם. ביקשתי מהם אחרי זה שכל
אחד ישים את שלושת המכתבים לפניו, ויסמן לעצמו בעט את המשפט הכי משמעותי שהוא כתב. ואז אני
שואל: מי מוצא את המשפט הכי משמעותי שלו במכתב הראשון? ארבעה אחוזים מרימים ידיים. אני
שואל: מי מוצא את המשפט המשמעותי שלו במכתב השני? חמישה עשר אחוזים מרימים. שמונים אחוזים
מרימים ידיים במכתב השלישי. למה? זה ממש מדהים. כשאומרים לנו ללכת עמוק יותר אנחנו באמת
הולכים יותר עמוק. תנסו!
להעמיק ולא לשקוע
כשאדם "תוקע את מחשבתו בדברים המעוררים את האהבה“, ואני לא מכיר שני כלים שיותר טובים מנייר
ועט כדי לתקוע את מחשבתו, יש לזה פירות. במקום לטפל בכל מיני בעיות, אנחנו עסוקים בלהעיף את
הנישואין שלנו קדימה, בלי להתבוסס בבוץ הבעיות.
